תוכן

ב) ונבאר אותן, כי הטעם בעבור עצמו הוא, מפני כי אם הז"א, יעלה ראשו עד שיעור ב"ש ת"ת דאמא, נמצא שאמא כאשר מתלבשת ומתפשטת תוך הז"א כנודע, נמצא שצריך שתרד אמא יותר למטה, ויכנסו ב"ש ת"ת שלה תוך ז"א, וקו האמצעי שלה תתפשט למטה, לפי שמן הת"ת שלה נעשה הכתר דז"א, שהוא הקו האמצעי, וא"כ ברדת הת"ת של אמא, ב"ש למטה תוך ז"א, צריך שגם היסוד של אמא, שבקו האמצעי שלה, ירד יותר למטה ממקומו הנהוג, שהוא בחזה דז"א, שהוא בסוף שליש העליון דת"ת דז"א, והוצרך לירד עד סיום ב' שלישים עליונים דת"ת דז"א. והנה נודע, כי עיקר הארת ז"א, הוא מן החסדים שבתוך יסוד הבינה, המתגלים בו מהחזה ולמטה שכבר נגמר מלבוש היסוד דאימא, שהוא מכסה עליהם. ועתה אם תרד יסוד הבינה, עד סיום ב"ש ת"ת דז"א, לא יהיה גילוי אל החסדים שבז"א, כי אם בשליש התחתון לבד, ויהיה הז"א בלתי הארה גדולה (כלל).